כאשר בני זוג שיש להם ילדים משותפים מחליטים להיפרד זה מזו, עליהם לקבוע מי מהם יקבל את המשמורת על הילדים וכן, להסדיר פרקי זמן קבועים וסדירים בהם ישהו הילדים עם כל אחד מההורים. בהיעדר הסכמה ביניהם, כל אחד מההורים יכול לפנות לבית המשפט או לבית הדין הרבני ולהגיש תביעה כדי שבית המשפט יכריע בשאלת המשמורת והסדרי השהות. 

ניתן לתבוע: משמורת מלאה – כאשר רק הורה אחד הוא בעל המשמורת, הוא מחזיק בילדים ומטפל בהם ולהורה השני נקבעים מועדים בהם ישהו הילדים עמו –הסדרי שהייה.

או

משמורת משותפת – כאשר שני ההורים ביחד הם בעלי המשמורת והם מגדלים את הילדים בהיקפים שווים או כמעט שווים.

אם אין הסכמה בין ההורים לגבי המשמורת, העיקרון המנחה את בית המשפט או בית הדין הרבני הינו עקרון העל של טובת הקטין. לשם כך, בית המשפט נוהג להיעזר בתסקיר סעד – דוח הלשכה לשירותים חברתיים. במקרים בהם אין הסכמה לעולה מתסקיר הסעד וכן, במקרים בהם רואה בית–המשפט או בית–הדין הרבני שיש בכך צורך, מתמנה מומחה מטעם בית–המשפט על מנת לערוך בדיקת מסוגלות הורית. בדיקה זו מעריכה את כישורי ההורות של כל אחד מההורים ומסייעת בקביעה היכן ייטב לילדים להיות.

ככלל, על פי הכלל המשפטי של  "חזקת הגיל הרך", בית המשפט יורה על מסירת ילדים עד גיל 6 לחזקת האם, מלבד בנסיבות מיוחדות. ההנחה הקיימת בבסיסה של חזקת הגיל הרך הינה, כי ילד עד גיל שש זקוק לטיפול והשגחה צמודים ולפיכך, עפ"י אותה ההנחה, מקומו הטבעי עם אמו. הנחה זו מתבססת בין היתר על תפיסה (הניתנת לסתירה) לפיה על פי רוב עובדת האם שעות פחותות מהאב, נמצאת שעות רבות יותר בבית ומקדישה זמן רב יותר לטיפול בילדים.