כתובה הינה מסמך הלכתי, הנחתם במעמד החופה, בחתימת 2 עדים כשרים, והינו בעל משמעות חוזית–משפטית מחייבת.
הכתובה כוללת את ההתחייבויות אותן מקבל הבעל על עצמו כלפי האישה עם הנישואין, לרבות התחייבותו לזון, לפרנס ולכבד אותה. מטרתה המקורית של הכתובה הייתה להגן על זכויותיה של האישה; הבעל לא ימהר לגרש את אשתו ביודעו שעם הגירושין יאלץ לשלם את הסכומים הנקובים בכתובה. כמו כן, מעניקה הכתובה בטחון כלכלי לאישה במקרה של גירושין או מות הבעל.
הכתובה כוללת את תאריך עריכתה, מקום עריכתה, שמות הצדדים, סכום הנדוניה ויתר הסכומים שהבעל מתחייב לשלם לאישה עם התרתה.
לכתובה 3 חלקים:
עיקר כתובה– הסכום שעל הבעל לשלם לאישה בהגיע הנישואין אל קיצם, אם מחמת גירושין ואם בשל מות הבעל. קיים סכום מינימום לעיקר כתובה בו יחויב הבעל גם אם רשם בכתובה סכום נמוך יותר.
תוספת כתובה– סכום אותו רשאי הבעל להוסיף על עיקר הכתובה ואשר דינו כדין עיקר כתובה.
נדוניה– הערכה כספית של שווי הנכסים, אשר האישה הביאה לקשר הנישואין. עם הגיע הנישואין לקיצם, במידה ועברו הנכסים הנקובים בכתובה לרשות הבעל, תקבל האישה חזרה לרשותה את הנכסים או את שווים.
הסמכות לדון בענייני כתובה במסגרת הליך הגירושין נתונה אך ורק לבית–הדין הרבני.
יחד עם זאת, תביעת כתובה כנגד עיזבון הבעל ניתן להגיש הן לבית–הדין הרבני והן לבית–המשפט לענייני משפחה.
כאשר אישה תובעת גירושין ללא עילת גירושין מוצדקת עפ"י ההלכה, היא אינה זכאית לכתובתה. אך אם עומדת לה עילת גירושין, היא תוכל לזכות בכתובתה. לדוגמא: כשהבעל מסרב לקיים עמה יחסי אישות או כאשר הסתיר ממנה פגם פיזי או נפשי טרם נישואיהם.
לעתים, בשל קבלת מחצית הרכוש שנצבר ע"י בני הזוג במהלך חייהם המשותפים, לא תוכל האישה לקבל גם את כתובתה.
האמור אינו מהווה ייעוץ משפטי. ליצירת קשר
