שנה אחר שנה, תמיד באותו התאריך העברי, הן היו מתכנסות יחד למה שהגדירו כ"יום לזכרו".
אמה היתה עוטה עליה את מיטב מחלצותיה ועם תסרוקת נפוחה ומורמת, שכבר מזמן חלפה מהאופנה, הן היו מתייצבות בבית העלמין. שתיהן בלבד. ככה זה כשהמשפחה קטנה.
ובכל שנה אותו מראה מפתיע; המצבה מצוחצחת, זר פרחים רענן מונח עליה ונר דולק לזכרו.
כשפעם העזה לשאול מי טורח כך לכבודו, זיכתה אותה אמה במבט הנוקב ההוא, שמבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שעל השאלה הזו היא לא תזכה לקבל תשובה.
מאז, לא העזה להעלות את הנושא.
חלפו שנים. גם אמה הלכה בדרך כל בשר. הכאב שחוותה כיתומה משני הוריה היה קשה מנשוא. אך הוא היה כאין וכאפס לעומת ההלם והזעזוע שהגיעו בסמוך:
לבקשה שהגיש עורך דינה לצו קיום צוואת אמה, הגיש מישהו התנגדות. את המתנגד כלל לא הכירה, אבל את כתב היד שצרף לא יכולה היתה לפספס. זה היה, ללא ספק, כתב ידה של אמה. קטן, מסודר ועגול. דרכו גילתה בדרך הקשה את שהוסתר ממנה ב -50 שנותיה: המתנגד היה אחיה הביולוגי. בנו של אביה שנולד טרם נישואיו של האב לאמה. הבן, שאמה סרבה להכיר בקיומו ולקבלו בביתה. בערוב ימיה, ביקשה האם להכות על חטאה ולפצותו, לפחות חומרית, על הסבל שהסבה לו.
המתנגד טען, שהמסמך שבידו משקף את רצון המנוחה ויש לראות בו כצוואה מאוחרת.
היא טענה, שהצוואה שבידיה היא היחידה שכדין ואין בלתה. הוסיפה וטענה, שבמועד בו נכתב כתב היד, האם כבר לא היתה כשירה לצוות. לצרכי ההליך גם הסכימה לטעון שכתב היד של אמה זויף.
אבל, מחוץ להליך, חזר והתנגן בראשה השיר ששר שמוליק קראוס, שאמה כל כך אהבה:
"לכל דבר יש עת למצוא ולאבד
יש עת לתת ועת לקחת
כולם היו בני
כולם יצאו על תנאי
כולם כעת שרים ביחד"
")איך שגלגל מסתובב". יענקל'ה רוטבליט(.
כלל מנחה בנוגע לצוואות הוא הכלל של כיבוד רצון המצווה.
כל מי שיש לו אינטרס כספי בעיזבון, יכול להתנגד לצוואה מהטעם שאינה משקפת את רצון המנוח.
חלוקה לא שיוויונית של העזבון אינה עילה להתנגדות לצוואה.
התנגדות לצוואה יכולה להיעשות בטענות שונות אחרות. לדוג': בטענה שחתימת המנוח זויפה, שהמנוח חתם על הצוואה כשהוא נתון להשפעה בלתי הוגנת, בהיותו בלתי כשיר ועוד…
