שנת 2017.
אני בבית הקולנוע. צופה בגרסה האיטלקית של הסרט " זרים מושלמים".
צופה ולא מצליחה לנתק את עורכת- הדין שבי ולתהות לעצמי: " עד כמה "משחק" שכזה עלול להגדיל את אחוז המתגרשים?"
למי שפחות מכיר, מדובר על ארוחת ערב של 7 חברים (3 זוגות וגרוש אחד) במהלכה נענים החברים למשחק ריסקי למדי: להניח את המכשירים הסלולTארים שלהם על השולחן וכל הודעת sms או וואטסאפ שכל אחד מהם יקבל תהיה גלויה לכל שאר הנוכחים וכל שיחת טלפון תתקיים ברמקול.
מסוכן משהו. לא?
ככל שנכנסות יותר שיחות ויותר התראות קופצות על הצג, עוד ועוד כביסה מלוכלכת נחשפת והקשרים בין הדמויות הולכים ומתפרקים.
הסרט זכה ללא פחות מ-18 גרסאות בשפות שונות ולאחרונה, גם אצלנו. בעברית.
למיטב ידיעתי, "המשחק" הזה לא ממש תפס ( מעניין למה? )
הסרט מעלה המון שאלות על החברה, התלות בטכנולוגיה, התרבות. אותי הוא ריתק במיוחד בכובע המקצועי שלי–
מה יש לנו להסתיר מבני הזוג שלנו
איזה סודות אפלים ( ואולי אפילו שקרים) מסתתרים בתוך " הקופסא השחורה", הצמודה אלינו כל היום
האם עדיף לשים את כל האמת בפרצוף של בני הזוג או שיש דברים שעדיף לשמור אצלנו
ואולי בכלל "האמת והבדיה אינן עומדות זו מול זו. שכנות טובות הן, המתעניינות זו בשלומה של זו ומשאילות זו לזו דברים נחוצים" ( מאיר שלו. "כימים אחדים")
הפוסט הזה הוא פחות פוסט של תובנות. יותר של תהיות…
אולי בעזרת התגובות שלכם תתגבש אצלי תובנה חדשה….
