הם הגיעו למשרדי נחושים.
מאד נחושים.
או לפחות זה מה שהם חשבו וזה מה שגרמו לי לחשוב. אבל, רק בהתחלה.
"אנחנו רוצים להתגרש" אמרו. " בלי מלחמות. בגישור".
זוג בסוף שנות השלושים לחייהם. שתי בנות, תאומות בגיל ההתבגרות. בית פרטי באזור השרון. חסכונות יפים. ידעו מראש שבכוונתם לחלוק זמני שהות שווים עם הילדות. המחלוקת ביניהם היתה רק בעניין האופציות שלו ממקום העבודה והשאלה האם יש חיוב מזונות ילדים במקרה שלהם ואיך מחשבים את זה.
התחלנו….
ממש, ממש מהר היה ברור לי שזה לא הזוג שאמור לפקוד את מדרגות הרבנות. נכון, הם טענו בלהט ש" כבר ניסו את הכול" (בפועל, לאחר בירור קצר, הסתבר שזה התמצה ב-3 פגישות של טיפול זוגי שלא צלח…..) אבל, לתחושתי, לא מיצו. לא עשו כל מה שאפשר כדי להציל את הבית. בעיקר הרגשתי שהבסיס הטוב עוד קיים שם. זה ניכר בשיח המכבד שנותר ביניהם. ביכולת לומר דברים קשים בלי לתבל אותם ב"רעל" מיותר, באנרגיה הכללית שהיתה בחדר הגישור.
הצעתי שנבדוק הסכם אחר–
הסכם שלום בית ולחלופין גירושין.
הסכם שכולל שני פרקים עיקריים: פרק ראשון יסדיר את תקופת שלום הבית מכל הבחינות- ההתנהלות הכלכלית, הילדות, דרכים לשיקום הקשר…
הפרק השני יתייחס למקרה בו שלום הבית לא יצלח, חלילה, והם (או אחד מהם) יבחר להתגרש. בפרק הזה נסדיר את חלוקת הרכוש, מזונות, חלוקת זמני השהות עם הילדות וסידור הגט.
אתמול הוגשה לבית- המשפט לענייני משפחה בקשה לאישור ההסכם.
אני אופטימית מאד לגביהם
והם?
ינסו. מקסימום יצליחו
