יום אחד לפני ערב יום כיפור.
בית המשפט לענייני משפחה.
זוג בשנות השבעים לחייהם מגיש באמצעותי בקשה לצו הגנה כנגד לא פחות מאשר כלתם ( כן. כן. קראתם נכון….).
דובר על התעללות נפשית מתמשכת מצד הכלה כלפיהם והתנהגות שלא אפשרה להם ניהול סביר ותקין של חייהם.
אני לא יודעת אם זה ההלם של הכלה מהעובדה שהורי בעלה פתחו בהליך משפטי נגדה, או אולי קריאת התיאורים ( האותנטיים והמדויקים!!) של התנהגותה, כשהם כתובים שחור על גבי לבן במסמכי הבקשה לצו הגנה. אולי זה בכלל משהו אחר…. כך או כך, הזעזוע העמוק מהמעמד החריג שהביאה על עצמה ניכר היטב על פניה.
לא. היא לא הכחישה את עצם המעשים שנטענו כנגדה. אמנם ניסתה לתת להם פרשנויות והצדקות( "עקומות", אם יורשה לי לומר…) אבל, אפשר היה להבין בנקל, שגם לה היה ברור שעברה את הגבול…..
הבנתי, שכל מה שצריך כעת הוא לתת לכלה "סולם לרדת מהעץ" ולעצור את הסחרור של הדינמיקה הרעה שייצרה עם הורי בעלה ובכך להשיב למרשיי את השקט והניהול התקין של חייהם.
כך, עוד לפני שנכנסנו לאולם הדיונים עצמו, כשאני "מדלגת" בין שני הצדדים במסדרונות בית-המשפט בינסיון למצוא פתרון, הצלחנו ליצור מתווה מוסכם, מפורט וחדש להתנהלות הצדדים בכל אותם מקרים בהם מציאות החיים מאלצת אותם להיפגש ( שהרי מחברים בין הצדדים בנם של מרשיי- בעלה של הכלה וכמובן, ילדיה, נכדיהם של מרשיי…).
כך יצא, שאמנם הגעתי לבית-המשפט ערוכה ומזומנה לחקירת נוקבת של הכלה. חקירה סדורה, שהאמנתי שתוציא את האמת לאור. אך בפועל, לא נדרשתי לה. נדרשתי רק לקריאת המפה כמות שהיא ומציאת פתרון יצירתי, תואם סיטואציה, שישמור את המשפחה שלמה מחד, ומאידך- ייתן למרשיי את שלוות הנפש המגיעה להם.
כי לפעמים זה כל מה שצריך…
עיניים פקוחות,
לב פתוח,
וסולם לרדת מהעץ כשהצד השני טיפס גבוה מידי ולא יודע איך לרדת…..
