אתמול, יום רביעי, שעת ערב מוקדמת. החגים מאחורינו. רינת- לקוחה חדשה- נכנסת למשרדי חמושה במשקפי שמש גדולים וכהים על אף העובדה שאף קרן שמש לא מפריעה לראייתה בשעה זו של היום. רק בחלוף דקות ארוכות ועמוק לתוך הסיפור שסיפרה לי, העזה לחשוף את פניה.
מה שסברתי ביני לבין עצמי נתגלה לי במלוא עוצמתו: סביב עינה האחת נחשף "פנס" מבעית בשלל צבעים. פרי של אלימות. "מתנת חג" מבעלה.
בשלב הזה הגיע "ההסבר". כזה שכבר שמעתי הרבה יותר מידי פעמים: "הוא לא באמת אלים", " זה היה מקרה חד-פעמי", " יכול להיות שעברתי הפעם את הגבול"….
והפעם נוספה האמירה: "החגים האלה, החופש הארוך של הילדים, ההמולה בבית….זה פשוט הוציא אותו מדעתו".
לאאאאאא
אין תירוץ לאלימות
אלימות זו אלימות זו אלימות
גם אם היתה "רק" מילולית,
"רק" השלכת חפץ לעברך בלי לפגוע בגופך.
גם אם זו אלימות כלכלית או חלילה מינית.
המלצתי לרינת להגיש תלונה במשטרה. היא סרבה בתוקף. הסתפקה ביעוץ שקיבלה ממני על כל הפעולות שעליה לבצע באם תחליט להתחיל בהליך גירושין וממה עדיף לה להימנע. הקשיבה והלכה.
אני מניחה שעוד אשמע מרינת.
אין לי גם ספק, שעדיין לא חשפה בפני ( ועוד לפני כן-בפני עצמה….) את הכול.
ואם יש משהו שלגביו אני ממש משוכנעת הוא זה:
באלימות צריך לטפל! באופן מקצועי! היא לא תעלם מעצמה!
אבל, הצעד הראשון וההכרחי הוא להכיר במצב. להסתכל לו "בלבן של העיניים". לקרוא לילד בשמו. בלי תירוצים. בלי הקלות. ע"י שני הצדדים. הצד התוקף – האלים והצד הנתקף – הנפגע.
עד שזה לא יקרה, שום דבר לא באמת ישתנה…..
