כשהביאו לעולם את אורי, לא היתה מאושרת מנופר. האימהות הפכה למהות חייה וטל בעלה נזנח לחלוטין.
כל כולה היתה מכוונת לילד המתוק, עם גומת החן האחת בלחיו הימנית, שהמיס גם זרים בחיוכו הכובש.
מידי אחה"צ היתה רצה לאסוף אותו מהצהרון ומשם הישר לבית הוריה האהובים, שהתגוררו בסמיכות ואשר הולדת נכדם היחיד החזירה שמחה ועניין לחיי השגרה שלהם.
היא חשבה שמצאה את השילוב המושלם עבורה. "להיות עם ולהרגיש בלי". להישאר נשואה מצד אחד, אבל עדיין הילדה הקטנה של הוריה ( גם אם מטופלת בעצמה בילד משלה).
אז היא חשבה….
בתחילת הדרך, הסידור הזה מאד התאים לטל, בעלה. הוא לא אהב שהוריה של נופר נמצאים אצלם. לא אהב להגיע בעצמו לבית הוריה ובעיקר- אהב את השקט שלו והזמן לעצמו.
עד שבשלב מסוים, משהו השתנה.
תחילה הודיע טל, שחסל סדר לינה אצל הוריה, גם אם הילד נרדם.
בחלוף הזמן, הודיע שחסל סדר הגעה להוריה ושהילד צריך להגיע הביתה מייד אחרי הגן והצהרון.
וכך, הביקורים אצל הסבא והסבתא חדלו לחלוטין.
נופר מצאה עצמה מתרצת תירוצים שונים ולא משכנעים על המצב להוריה ולא פחות מזה – לעצמה.
משך 10 חודשים בהם לא ראו את נכדם, לא חדלו הסבא והסבתא לפנות לטל חתנם בניסיון לשדלו להחזיר ימים כקדם. אלא שטל טען שהם מרחיקים אותו מילדו, פוגעים בקשר ביניהם ואף הקצין וטען לניכור והסתה של הילד נגדו.
מכתבים שנשלחו ממשרדי לטל בקריאה לנסות ליישב את ההדורים בנועם, מחוץ לכותלי בית המשפט, לא זכו לכל תגובה.
בצר להם, החליטו לעתור לבית המשפט על מנת לקבל זמני ביקור סדורים עם נכדם.
טל זעם והשתולל כשגילה זאת, אבל היה בטוח שסיכויהם קלושים. "סבא וסבתא לא הביאו את הנכד לעולם ואין להם שום זכויות לגביו", טען.
האמנם
ממש לא
גם לסבא וסבתא יש זכויות (ולפעמים גם חובות, אבל זה כבר לפוסט אחר) בנוגע לנכדיהם
זכותם של סבים וסבתות (במקרים המתאימים) לתבוע ולקבל זמני שהות עם נכדיהם, גם על אפו וחמתו של ההורה המתנגד
מה שקובע הוא טובת הקטין ועניין זה נתון להתרשמותו של השופט היושב בדין ובהתבסס, בין היתר, על חוות- דעת ותסקירים כפי שהוגשו אליו.
ומה הסתיים בעניינו של אורי הקטין?
משהוכחנו באופן נחרץ, שאורי רק יוצא נשכר מהקשר עם סבו וסבתו, זוכה לאהבה ללא תנאים שמעניקה לו בטחון ושמחה ושטובתו החד- משמעית היא להמשיך ולהתראות עמם, נעתר בית- המשפט לבקשתנו וקבע זמני שהות קבועים בין אורי לבין הסבתא והסבא המאושרים.
