כשנכנסתי לחדר הישיבות, היא כבר היתה שם. זוקפת את 60.1 הס"מ שלה. שערה הבלונדיני גולש
כמעט עד למתניה ועיניה היוקדות מביטות בי.
"נעים מאד. אני טליה" אמרה.
התחלנו.
היא סיפרה לי על הדרך הארוכה שעשתה עם איתמר. סיפור אהבה, שהתחיל בשלהי התיכון והמשיך
לאורך המסלול הכ ול כך ישראלי: צבא, הטיול הגדול אחרי הצבא, אוניברסיטה.
הם החליטו למסד את הקשר רק בסוף שנות העשרים שלהם. גם אז המתינו עוד קצת עד שהביאו
לעולם את איתי.
כבר כשהזכירה את שמו של איתי , נמרח לה חיוך רחב על השפתיים והיא מיהרה להראות לי תמונה
של בבת עינה.
מהרגע שאיתמר הגיע ל"פירמה" ) כך נהגו לכנות את משרד רואי החשבון בו עבד(, משהו החל
להשתבש. זה כבר לא היה אותו הבחור אתו גדלה ועימו התחתנה. איתמר התחיל להתעסק יותר
מידי במראה החיצוני שלו. הקפיד על אימוני כושר אינטנסיביים, שינה סגנון לבוש. "המעמד החדש
מחייב", טען.
במעט השעות שנמצא בבית, היה נוכח רק פיזית. היה ברור שכל מעיניו במקום אחר וראשו טמון
נון סטופ במכשיר הטלפון הנייד, שהפך לחברו הטוב, הצמוד והקרוב ביותר.
בהתחלה, לא הבחינה בעומק השינוי. אם תודה על האמת, מהרגע שהפכה לאם, כל מעייניה היו
נתונים רק לאיתי. "הוא ממש כמו מאהב קטן" אמרה. כבר לא עניינה אותה הקריירה עליה עמלה
שנים, בן זוגה, צרכיה כאישה… איתי מילא את כל עולמה.
ובכל זאת, באחד מבוקרי השבת, כשאיתי ואיתמר עדיין נמו את שנתם, בסקרנות לא אופיינית לה,
החליטה להציץ בנייד של איתמר. תכתובת בינו לבין המתמחה החתיכה של המשרד לא השאירה
כל ספק וכל מקום לדמיון: איתמר מנהל רומן. סוער. יצרי. מלא תשוקה ואהבה.
אם משהו נשאר מאיתמר שהכירה זו לקיחת אחריות על מעשיו. כך, כשטליה אימתה ועימתה אותו
עם התגליות החדשות, לא רק שלא הכחיש אלא שאף הציע, מיוזמתו, שיעזוב את הבית לפרק זמן
מסוים. עד שיירגעו הרוחות. עד שכל אחד מהם יפנים מה שקרה ויבחן לאן פניו.
אלא שמהרגע שאיתמר עזב את הבית, סרבה טליה בכל דרך לאפשר לו להי פגש עם איתי.
"ומה הביא אותך אלי היום?" שאלתי.
"איתמר הודיע לי שאם לא יראה את איתי במהלך סוף השבוע הקרוב, הוא י פנה לבית-המשפט ",
אמרה.
"ומה את מתכוונת לעשות?" שאלתי.
"הוא את איתי לא יראה. נקודה." השיבה. "זו הנקמה שלי בו. הילד שלי ידע טוב, טוב מי זה אבא
שלו. איתמר כבר יקבל את מה שמגיע לו על שפרק לנו את המשפחה. איתי לא יסבול אותו. אני כבר
אדאג לזה."
כבר שמעתי משפטים כאלה ודומיהם. לא פעם ולא פעמיים. ועדיין – וכמו שאני מקווה שימשך לנצח
– נחרדתי!
בשלב הזה ידעתי – התפקיד שלי כעת הוא להוריד את טליה מהעץ הגבוה והשגוי עליו טיפסה.
"איזה בן אדם תרצי שאיתי יגדל להיות?" שאלתי.
"ערכי, אחראי, הגון, הוגן, ישר", השיבה לאחר כמה דקות של שתיקה.
"הדרך הכי טובה לחנך אותו לכך" אמרתי "היא בהתנהגות שלך. במעשים. לא בדיבורים".
לעולם, לעולם אל תשתמשו בילדיכם ככלי נשק או כבני ערובה במלחמת הגירושין !
ילד זקוק לקשר רצוף ועקבי עם שני הוריו למען התפתחותו התקינה.
ילד לא אמור לבחור בין הוריו.
ניתוק של ילד ממי מהוריו בהכרח יסב לו נזק. אפשר שלכל החיים.
