כשאריאלה הצטרפה לצוות שלו בחברה, איציק היה אלמן מזה כחצי שנה, חסר חיות, כבוי כל כך עד שכמעט ולא הבחין כלל בקיומה של האישה האנרגטית, שהפיחה רוח חיים בכל מה שסביבה. אבל אריאלה, גרושה מזה שנים, לא נתנה לגבר השרמנטי לחמוק לה מתחת לרדאר. היא הפכה לטרמפיסטית הקבועה, שמצטרפת אליו על בסיס יומי לנסיעות אל העבודה וממנה הביתה. מהר מאד, הידידות שנרקמה בין השניים, גלשה למישור הרומנטי.
כשהקשר התבסס, הם החליטו שהגיע הזמן לחלוק דירה משותפת ואריאלה הקלילה הסכימה, בלי להניד עפעף, שהיא זו שתבצע את המעבר לדירתו.
חלפו כחמש שנים.
החיים נראו יפים מתמיד עד הבוקר המזוויע ההוא, שבו חרב על אריאלה עולמה-איציק לא קם משנתו. עצם את עיניו בלילה ולא פקחן שוב. כמה פשוט-ככה נורא. והוא בן 65 שנה בלבד במותו.
האובדן הפתאומי, ללא כל הכנה מוקדמת, רק הבהיר והדגיש לאריאלה עד כמה אהבה את האיש. ובכל זאת, בדרכה הפרקטית, מייד בתום ה-30 מיהרה להגיש, בעצת עורך דינה, בקשה לצו ירושה משאיציק הלך לעולמו מבלי להשאיר צוואה.
הסתבר לה מפי עורך הדין, שהיא זכאית לרשת את כל המיטלטלין המשותפים ( רכב, ריהוט וכו'..) ובנוסף, מחצית מיתרת העזבון.
מיותר לציין את כעסן של בנותיו של איציק, כשנודע להן על פעולתה.
"איך יתכן" זעקו "שאישה שנכנסה לחייו למשך שנים ספורות בלבד תהנה ממחצית מהרכוש שצבר כל חייו?"
"איך יתכן, שהיא תקבל יותר ממה שכל אחת מאתנו, בנותיו, בשר מבשרו, תקבל?"
תחושת הצדק הטבעית היתה עם הבנות.
החוק היבש, לעומת זאת-פחות!
חוק הירושה קובע, שידועים בציבור כבני זוג זכאים לרשת זה את זה כאילו היו בני זוג נשואים. על ידועים בציבור להוכיח שלושה תנאים לשם כך;
חיי משפחה במשק בית משותף.
אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר בזמן הפטירה.
בן הזוג שנפטר לא ערך צוואה שקובעת אחרת.
הפתרון פשוט- ערכו צוואה שמשקפת את רצונכם שלכם וקובעת מי אתם רוצים שייהנה מרכושכם לאחר מותכם. אל תתנו לא למחוקק ולא לאף שופט לקבוע את זה עבורכם!
