"זהו סיפורה של טיפת מים, הנופלת ללא הרף על אותו מקום, ולבסוף שוברת את אבן הגרניט החזקה…. ( אלפונס אלה )
זה היה ערב ליל הסדר, הנורא ביותר שחוותה מימיה.
לכאורה, שום דבר לא היה שונה מבעבר; שולחן ערוך לעילא ולעילא בבית הוריה, מפה לבנה – זו שמונחת על השולחן רק בערבים חגיגיים במיוחד, ובני משפחתה האהובים, עטויים במיטב מחלצותיהם הלבנות, סבים מסביב לשולחן.
ואולי דווקא בשל התמונה המושלמת הזו, לכאורה, בלט במיוחד החסר: העדרם של שני ילדיה היקרים, אורי והילה.
זה היה החג הראשון שהיא חגגה בהעדרם.
הסכם הגירושין עליו חתמה עם אביתר ואשר אושר ממש בערבו של החג, קבע שאת ליל הסדר הראשון יחגגו עם אביהם.
היא תארה לעצמה שזה לא יהיה פשוט עבורה. אבל, לא הבינה עד כמה.
לאורך כל אותו הערב, היתה נוכחת–חסרה. מצויה בגופה בבית הוריה, ממלמלת עם כולם את ההגדה, שפתיה מסמנות ללא קול את מלל שירי החג, אך כל הוויתה, רוחה ומחשבותיה, כולם מצויים אי שם במקום אחר– המקום בו מצויים ילדיה, בבית הוריו של אביתר, סועדים בדממה מקפיאה, הזכורה לה לרע מערבי חג קודמים בביתם.
הארס שיצא מפיה כשפגשה את אורי והילה בחול המועד, היה בלתי נשלט. "נו, סבלתם בשקט? נהנתם מהאוכל התפל של סבתא שלכם? ומה אבא שלכם עשה ? ישב ושתק, כהרגלו ? שקוע בצלחת של עצמו? לא טורח לנהל שיחה?"
זה היה רק הפתיח. הסמן הראשון לטיפות התרעלה, שהחלה לטפטף למוחם של ילדיה, באופן עקבי ושיטתי, כמעט בלי משים, מאותו המועד ומשך שנים לאחר מכן.
זה התחיל בסינון אמירות, כביכול לעצמה, המשיך בשיחות עם חברותיה בנוכחות אורי והילה, כשאינה טורחת לצנזר את מילותיה הקשות אודות אביהם, והמשיך בפרץ אינסופי של ביקורת על כל צעד ושעל, כל אמירה, עשייה, דרך התנהגות של אביתר.
כשאורי והילה הגיעו לגיל ההתבגרות, הם החלו להפחית בעצמם ומיוזמתם, כל אחד בנפרד, את זמני השהות שקיימו בפועל עם אביהם. פעם בתירוץ שנשארים ללמוד בבית של אמא, פעם בגלל שחבר או חברה באים אליהם ופעם כי "סתם לא בא היום".
אביתר היה סלחן בתחילה. שכנע את עצמו שכל אירוע כזה הוא אירוע בודד. לא כזה שמסמן מגמה של שינוי. תרץ לעצמו שבגילם של ילדיו חברים חשובים יותר מהורים. אבל, הפער הלך והעמיק. הלך והכה שורש.
כך, מזמני שהות של פעמיים בשבוע כולל לינה, החל אביתר להנות בפועל מנוכחות ילדיו רק למספר שעות בסופי השבוע, אחת לשבועיים, וגם זה לא תמיד.
אט, אט, הפכו שיחות הטלפון שלו עם ילדיו לנדירות והזמנים בהם הסכימו לראותו לנדירים לא פחות.
אביתר חש עצמו כ"כספומט" בלבד, שמממן את צרכי ילדיו. נושא בחובותיו כאב, אך לא נהנה מכל זכות כהורה.
כשהגיע למשרדי, הבהיר שלא מתכוון לנהל כל הליך משפטי. יחד עם זאת הרגיש חסר אונים מול המצב. יעצתי לו לא להרפות. להמשיך לעשות כל שביכולתו כדי לעטוף את ילדיו בחום ואהבה ולתזכר באזניהם, במילים ובהתנהגות, באופן שיטתי ועקבי, את רצונו בקרבתם ובנוכחותם.
15 שנים חלפו.
בעודי בקניון הסמוך אל בית מגורי, ניגש אלי לפתע גבר זר והציג את עצמו. הוא זכר אותי היטב. מסתבר, שהיה מעודכן לגבי דרך הרשתות החברתיות. זה היה אביתר. סיפר לי שאורי עזב את הארץ מייד לאחר שירותו הצבאי. "עדיין מחפש את עצמו בגילו המופלג בהודו" אמר.
הילה מכריזה, קבל עם ועדה, שהיא לא מתכוונת להביא ילדים לעולם…
"צילקו להם את הנפש" אמר. "מאז ולתמיד".
הסתה של ילד, הפיכתו לגורם המתווך בין הוריו, השמעה של מסרים בוטים באוזנו אודות ההורה האחר, כל אלה כמוהם כטפטוף של רעל.
הנזק אולי לא יראה באופן מידי. אך כמו טיפות מים, שיש בכוחן לבקע סלע, כך סופן של טיפות התרעלה שיפגעו בנפש ילדכם.
השמרו לנפשותיכם
ובעיקר– שמרו נפשם!
