(וו.סי.פילדס)
היא גדלה עם כפית של זהב בפה. בת יחידה לזוג הורים אמידים. נסיכה אמיתית.
אבל, דווקא מתוך השפע האינסופי לתוכו גדלה, זעקה הנשמה של דניאלה למשהו אחר. פשוט. ארצי. שורשי.
דניאלה והוריה גרו בפנטהאוז רחב ידיים, בקומה הגבוהה ביותר, במגדל המגורים הכי יוקרתי בשכונה. אבל, כל מה שדניאלה רצתה וחלמה עליו היה בית צמוד קרקע, עם 2 כלבים בחצר, כשהיא מדמיינת את ילדיה משתובבים עמם וגדלים עמם כילדי טבע.
ולפעמים חלומות מתגשמים…
כשרן נכנס לחייה, מה שכבש את דניאלה יותר מהכול היו זוג ידיו המחוספסות. תוצר של עבודה סיזיפית בחממה של הוריו. חממה, אשר כבר מזמן הפסיקה לספק פרנסה למשפחה.
תוסיפו לזה את עורו השחום מעבודה בשמש, החיוך הרחב שחשף שיניים צחורות ואת שמחת החיים של מי שעוסק בעבודה שהוא אוהב ותבינו בנקל כיצד נכבשה דניאלה בקסמיו.
מי שפחות התלהב מהקשר היה אביה של דניאלה, אשר ייעד לבתו יחידתו זיווג מסוג אחר. עם מישהו מהמעמד הסוציו – אקונומי אליו השתייכה.
בתחילה, ניסה לדבר על לבה ולהפעיל עליה את שורת ההיגיון. כשזה לא עזר, השתמש בנשק היחיד שהכיר– הכסף שלו. הונו ומקור אונו אותו החל למנוע ממנה. אלא שדבריו – ממש כמו מעשיו– נפלו על אוזניים ערלות. והוא, אדם שלא נאלץ לשמוע במהלך חייו פעמים רבות מידי את המילה "לא", התקשה לקבל את מרדנותה של בתו, סרב להשלים עם בחיר לבה ובגאווה נוקשה בחר לנתק קשר עם בתו יחידתו. כך ממש!
וכך, עם אמצעים דלים מהצפוי, מצאו עצמם דניאלה ( כשכרסה בין שיניה) ורן במושב נידח בדרום הארץ. המקום היחיד בו יכלו לממש את חלומם המשותף לבית צמוד קרקע. סכום הכסף היחיד שעמד לרשותם לרכישת הבית היה מכספי ירושת אביו של רן שנפטר בפתאומיות.
קשיי היום–יום בגידול תאומים, הנתק מהוריה ומסביבתה החברתית ואולי יותר מהכול הקושי הכלכלי היומיומי, כל אלו נתנו אותותיהם וחלחלו לקשר הזוגי. כי כשהכסף לא נכנס מהדלת, פעמים רבות האהבה בורחת מהחלון.
היה זה החלום ושברו.
3 שנים לא פשוטות עברו על דניאלה עד שהצליחה לפייס את אביה ולחדש עמו את הקשר. "אני רוצה הביתה" אלו היו המילים של דניאלה דרכם ביקשה להעביר את המסר שלא רק שהיא רוצה להתגרש, אלא שהיא גם רוצה לחזור לחיים המוכרים לה. אי שם במרכז הארץ.
רן נעמד על הרגליים האחוריות. לא הגירושין הם שהטרידו אותו. הוא סרב בתוקף לשמוע מילה וחצי מילה על מעבר 2 ילדיו, בבת עינו, לאזור המרכז.
"הם נולדו בדרום. הם גדלו בדרום. ושם יישארו" הכריז נחרצות.
כשאביה של דניאלה הביאה למשרדי היא היתה נחרצת בבקשתה "אני רוצה תביעה להעתקת מקום מגורי ילדיי למרכז" אמרה. "קראתי המון חומר באינטרנט. זה מה שצריך לעשות וזה מה שאני רוצה לעשות".
חייכתי אליה ואמרתי בקול שקט– "אני דווקא סבורה שצריך לנקוט בדרך אחרת".
אביה של דניאלה– שועל עסקים ותיק, שניהל כבר משא ומתן אחד או שניים בחייו, חייך אלי בהבנה.
הגשתי בקשה ליישוב סכסוך. לשמחתי, עוה"ד שרן שכר את שרותיו נעתר להזמנתי לנהל משא ומתן. כבר כשהגיעו למשרדי פתח והכריז– על נושא אחד לא נוותר: הילדים נשארים בדרום!
זו היתה טעות גדולה ( ומאד צפויה)! הוא נפל כמו דג לרשת!
"אני חושבת שהנושא האמיתי שבמחלוקת הוא דווקא הבית" הסטתי באלגנטיות את הדיון לעניין אחר "צריך למכור את הבית באופן מידי ולחלק את תמורתו בין הצדדים בחלקים שווים".
ראיתי את פניו של רן מאדימות בן רגע " איך את מעזה" שאג ספק לעברי ספק לעבר דניאלה "הוא נקנה מכספי ירושה שלי בלבד".
"נכון" השבתי "אבל לא טרחת לבודד את כספי הירושה שלך. יצרת מצג שהם משותפים ואפילו רשמת את הזכויות בבית שרכשתם על שם שניכם בחלקים שווים".
עוה"ד של רן שתק. זו היתה שתיקה רועמת….
השבוע אושר הסכם גירושין בין רן לדניאלה. דניאלה תקבל חלק קטן מרן בתמורת הבית. ביננו, היא לא רצתה ולו שקל אחד מהכספים הללו אותם ראתה ככספים לא לה/
את ילדיה היא ממילא תגדל בבית אחר. במקום אחר. במרכז הארץ. בדיוק כשם שרצתה!
ניהול משא ומתן זו אמנות.
ככל שתדעו יותר על הצד שכנגד ובעיקר על רצונותיו, תוכניותיו ושאיפותיו האמיתיות, כך תשפרו את מצבכם במשא ומתן.
נסו לצפות מראש כל תרחיש או התנגדות צפויה של הצד שכנגד והערכו לקראתם.
זכרו לשאת וגם לתת. ויתור הוא חלק מכל משא ומתן.
ואל תשכחו לשתול "בעיה מתחזה" במשא ומתן. כזו שמבחינתכם כלל אינה מהווה נושא לוויכוח אמיתי אך כשתותרו על ההתעקשות המדומה עליה, תסגרו את העסקה בתנאים החשובים עבורכם.
